מודה. אני אוהב לנסוע ואוהב אתגרים! בכל מקום שאני מבקר בו, אני מנסה לחוות את המציאות שלו. אני שוכח, או משתדל לשכוח, את המציאות שלי עצמי. לרוב אני נוחל הצלחה מועטה, הרבה בגלל הצבעים והמספרים שסובבים את חיי. רבים מהמספרים שאני נתקל בהם מזכירים לי את עמי, מולדתי וביתי. איך לא אעצור בקטע המחבר בין השדרה ה-48 לשדרה ה-67 בניו יורק? אפילו רק בשביל חיוך וסלפי עם מספר שלא אומר דבר לאחרים. המספר הזה הוא אני! הוא העולם של כל פלסטיני. איך אפשר לבקר ביער השחור ולשכוח שגם אני, כמוהו, מתגורר בתוך צבע – בקו הירוק? אני לא מצליח להימנע מההשוואות. מודה. חיי רצופים ניגודים. הזהות, הלאומיות, האזרחות. ניגודים של חיים. אומנם אלה מילים גדולות, אך למדתי אותן כבר מגיל צעיר, מבלי להתכונן או להתכוון לכך. את הניגודים האלה אני מבין וחי. במיוחד בשדות התעופה, בגבולות, אני חש אותם על גופי.
זו מציאות חייך כאשר האזרחות והלאומיות שלך מנוגדות זו לזו, נלחמות זו בזו, ועוד יותר מכך – כאשר שפתך ודתך הופכות לדבר משונה וחשוד בתוך מולדתך. רבים לא מבינים את הניגודים הללו "שם", אך קשה מכך – הרבה אנשים כאן לא מבינים את הניגודים האלה גם כן. אני יעקוב איברהים, בעל תואר ראשון בתקשורת ועיתונאות. ותואר ראשון ושני במשפטים מהאוניברסיטה העברית. נשוי ואב לשניים, גר מאז ותמיד באבו גוש. (ואיפה החומוס הכי טוב? הפסקתי להיעלב משאלה זו). ומה זה קו. לאב בשבילי? זו מעבדה נפלאה של ניגודים! זהויות שונות, בורות וידע, דעות קדומות וניסיון, מלחמות מיותרות אך החשוב מכל; הרבה אנשים טובים. בשנים האחרונות, אני מעביר מפגשים של "סליחה על השאלה" ומביא את זהותי להרבה תיכוניסטים יהודים שאני הערבי הראשון שהם פוגשים (מלבד ההוא החבר של אבא שלהם מהמוסך או המנקה). סלחתי להם על השאלה! מקווה שהם סולחים לי על התשובה
