(נכתב באפריל 2020)
ערב ״שבת הגדול״
לפני שהתעוררתי הבוקר, חלמתי כי כמו בכל שנה, בזמן הזה, הבתים כבר בסבבים אחרונים של הכנות, הילדים בכל השכונות משחקים מטה בחצרות, רעש של שואב אבק נישא ברקע ונערים בסיכון שוטפים מכוניות ברחובות עם צינורות מאולתרים. בכל קרן רחוב מתקיימת חלוקה של מצרכי מזון למעוטי יכולת ויחד עם אדי האקונומיקה היתה אנרגיה באויר, של התחדשות ועשייה. ויחד, אוי היחד.
ואז התעוררתי.
התעוררתי הבוקר לתחושה קשה של ״עליהום״ תקשורתי. המורכבות הקיימת נעדרת מכל שיח. יש אנחנו ויש הם. אנחנו, אלא שלא מפנימים, שמסכנים, שמתעלמים, שמדביקים, שנבערים מדעת, שחיים בגטו, אלה שהביאו את זה על עצמם.
התעוררתי הבוקר למצוקה קהילתית אדירה, בתקופה הכי קשה של השנה, שבה לבידוד אין מקום, מקום פיזי. שבה לאבא אברך ואמא בחל״ת לא ברור איך יערכו חג. התורמים הפכו לנתרמים ואם יש חלוקה של ירקות בזול, אז שתלך הקורונה, נלך לנסות להשיג גם אם זה אומר לא לשמור על מרחק.
התעוררתי הבוקר לשקט. לשקט מבשר רעות. שקט של דאגות קיומיות, איך וכיצד נחגוג את חג החירות בפועל ובנפש. שקט של איסור התקהלות, איסור שריפת חמץ, איסור הגעלת כלים. כולנו בנויים על סיפורי גבורה של קיום מצוות תחת ׳הגבלות שלטוניות׳ ולוקח זמן להפנים שההגבלה היא שלנו, ורק שלנו, עלינו.
התעוררתי הבוקר גם עם מאות הודעות מא.נשים יקרים ששואלים מה שלום, ואיך אפשר לעזור. ואני רוצה רק לומר- אתם יכולים לעזור. בדיוק כך. בחמלה הדדית, בערבות, בלא ללבות את השיח הקשה גם כך. עם הכל נסתדר, אם עברנו את פרעה- נעבור גם את זה. אבל יחד, לא לבד. בעזרת השם – ובעזרתכם.
