כשסיימתי את לימודי משפטים לפני 15 שנה והבנתי שאני לא רוצה להיות עורך דין החלטתי ללמוד תסריטאות בסם שפיגל. כתבתי תסריטים גרועים ואחרי שנה עזבתי. ובכל זאת יצאתי משם עם שתי מתנות. היה שם קורס כתיבה יוצרת של אשכול נבו שאמר לי – לך תכתוב ספר. וכך נהייתי סופר. וגם למד איתי אחד שלא הפסיק לחייך. וכך נהייתי חבר של מקלר. בסוף גם נהייתי עורך דין. בעקבות מודעה שהתגלגלה אליי לגמרי במקרה, התחלתי לעבוד ב'בזכות'. שם לימדו אותי לכעוס. אנשים עם מוגבלות מעוררים לא פעם רחמים או השראה. אצלי זה כעס. על הפער בין איך שהחיים שלי ושל כמותי נראים לבין החיים שרובנו מדמיינים כטובים דיים עבורם. חיים במסגרות. בנפרד. בחזקתם של אחרים. הייתי עשר שנים בזכות. כעסתי. נאבקתי. צדקתי. עד שהחלטתי שדי. ירדתי ממאתיים קמ"ש לאפס.
חזרתי לכתוב. הוצאתי את הילדים מהגן. חל"ת לפני שזה נהיה קטע לאומי. היום אני מנחה סדנאות כתיבה, כותב דוקטורט (משפטים וגרונטולוגיה), מרצה, עובד על שני מיזמים (קידום חיים עצמאיים לאנשים עם מוגבלות ותיעוד סיפורי חיים) והחל מהחודש מנחה ביחד עם עדית שדה (המהממת!!) את המחזור החדש של קו. לאב 06. לקו. לאב 02 הגעתי בלי להבין לאן אני מגיע. כי מקלר, אז באתי. אני אדם של ראש ומחשבה והגעתי למקום עם לב ולאנשים עם לב. כל בן אדם צריך לפחות מקום אחד שהוא יוצא אליו מביתו, שעשוי לא רק מתכלית. שעשוי בעיקר מלב. ולכן כשדפנה התקשרה והציעה לי להנחות, התעלמתי לרגע מהנעליים הענקיות של חגית, רועי וגבי ואמרתי כן. מקסימום אבוא יחף.
