בכל פעם בחמש השנים האחרונות, כשמבקשים ממני לסכם את עצמי במשפט אחד אני משיב ללא היסוס: 'אבא של תמר'. ומאז בוא יונתן לחיינו, 'אבא של תמר ויהונתן'. אז נכון, כמעט מגיל שמונה עשרה אני בעשייה למען הילדים המיוחדים. אני זוכה לנהל, יחד עם חברי ישראל קורניק, רשת גדולה בשם 'צהר הלב', רשת ששמה לה למטרה לתת שירותי חינוך מיוחד מצטיינים בפריפריה. הרשת נותנת מענה לאנשים בעלי צרכים מיוחדים מגיל חצי שנה ועד בכלל. ממעון יום שיקומי, דרך גנים ובתי ספר ועד מערך דיור ומרכז עבודה שיקומי. הרשת מצטיינת בזכות ההון האנושי המופלא בעולם. כל אחת ואחד מעובדי הרשת חש מחויבות עמוקה לילדים או לחניכים עליהם הוא אחראי כאילו היו ילדיו. בחממה הזו צמחתי הן אישית והן מקצועית. לא פלא כי התיאור הנכון ביותר של חיי הוא: 'אבא של'. נישאתי לרבקי זוגתי המדהימה לפני קרוב לעשרים שנה. זוג חרדים צעירים ונלהבים המנסים לשנות את העולם. לנסות ולהבטיח למי שיהיה כאן אחרינו עולם טוב יותר, שפוי יותר. בדרך לכיבוש היעד, נלחמנו מלחמה פרטית משלנו להביא ילדים משלנו. עברנו על פני עשרות רבות של רופאים, התנסינו באינסוף סגולות ולא פעם שמעתי ממנה: 'אם אין ילדים, מתה אנוכי'. בשדה הקרב הזה, וככה בהמשך כל מקום שיכול היה למשוך אותנו לנפילה, היה יעד לצמיחה. רבקי פתחה את ביתנו לרווחה, כאנציקלופדיה מהלכת ובידע העצום שצברה על גופה, סייעה באהבה ובהצלחה לעשרות זוגות שכל מאווה נפשם היה – להיות הורים! כשחגגנו בדמעות עשר שנות נישואין, התבשרנו באופן חד משמעי: "בדרך הטבע לא נוכל לחוות הורות משלנו". גם כאן רק רבקי בגדלותה ובעוצמותיה, קיבלה החלטה מכוננת על פיה לביולוגיה אין ערך אמיתי, ודבקה במאמר חז"ל: "כל המגדל ילד יתום בביתו, מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו". אחרי שאספנו את תמר בתנו הבכורה מבית החולים התחלנו לפעול בשדה של נטישת תינוקות. יחד עם קבוצת אמהות לביאות אנו פועלים בבתי חולים מול יולדות טריות כדי לנסות ולצמצם את התופעה העצובה הזו. במסגרת המיזם הזה מלבד הסיפוק העצום על כל נטישה שנמנעת, זכינו גם בפרס פיזי וקיבלנו את יונתן כאח לתמר.
לצד העשייה האינסופית הזו הקמתי יחד עם שותפי הרב גרשון שרעבי כיתות ללימודי תואר ראשון ואפילו שני למורים בחברה החרדית. בשדה הזה זכיתי להכיר את פרופ' יערה בר און נשיאת אורנים דאז ומי שהייתה חברה בצוות ההקמה של קו. לאב. המסע בקו. לאב חרש חריש עמוק בחיי, חשף אותי לעולמות תוכן עלומים ויצר לי חיבורים נפלאים ובלתי אפשריים לכאורה. האור שהופץ ועוד יופץ בזכות קו. לאב לא ניתן לתיאור במילים ספורות. תקופת הקורונה הייתה מאתגרת לכולנו. לאוכלוסיית החינוך המיוחד היא הייתה מאתגרת שבעתיים, ולאוכלוסיית החינוך המיוחד במגזר החרדי, הרבה יותר. הצוות המדהים שלנו לא שקע ברחמים עצמיים, אלא בפתרונות מעשיים. באותו מוצ"ש מפורסם בו נסגרו שערי בתי הספר הקמנו צוות היגוי בשם "מתנות קורונה". בתקופה הזו הצלחנו בארגון ליצור יש מאין, על ידי מתן פתרונות יצירתיים, החל מהאוכלוסייה הבוגרת שנשארו 'כלואים' בדירות בכל התקופה הם והמדריכים. וכלה בהצטיידות רחבה של כלי תקשורת תומכת חילופית (תת"ח) לתלמידים ולמשפחות. רשימת ה"מתנות" התרחבה ודברים טובים המשיכו לקרות רק בזכות הנגיף הזה. הזמן הפנוי של הצוות חדור המוטיבציה והעשייה, נוצל להסתכלות פנימית וחשיבה מחודשת על תהליכים. המשיך בהנגשה אינטרנטית של חומרי למידה מותאמים, מפגשי זום מורים תלמידים, והדרכות הורים מרחוק. מה שאולי נראה טריוויאלי לכלל, אך כמעט לא מצוי בחברה החרדית. ברמה האישית. מתנת הקורונה הפרטית שלי הייתה – הזמן! פתאום מצאתי את עצמי שעות בבית. עובד קשה מול המסך כשלצידי מתנות החיים עצמן, רבקי והילדים שאין מילה שיכולה לתאר את המשמעות שלהם בחיי. כשחזרנו לשגרה הבנתי סופית ולעומק. אני חי ומסופק מאוד מהעשייה הציבורית שלי, אני שבע רצון מהשינויים הקטנים שאני מצליח לחולל בעולם. אבל מעל ולפני הכל- "בן זוג לרבקי, אבא של תמר ואבא ליונתן". וזו התכלית.
